פסק-דין בתיק ת"א 1388/99

1.         התובע 1 (להלן - התובע), יליד 7.6.84, מתגורר יחד עם הוריו בישוב אדם. ביום 6.3.95, בהיותו כבן 11, נפגע התובע מאש שאחזה בו, בעקבות התלקחות נוזל דליק, ונכווה ב-40% משטח גופו, כוויות בדרגות 1, 2 ו-3.  בהחלטתי (מיום 21.11.02) בשאלת האחריות, קבעתי כי הנתבעים אחראים ברשלנות לנזקי התובעים. זאת, משום שהנתבעים הותירו במרכז הישוב, בסמוך לבית משפחת התובע, מספר קראוונים במצב מוזנח כשהם אינם נעולים, וכך יכלו ילדי הישוב להיכנס לתוכם; באחד הקראוונים ננטש מיכל ובו נוזל מתלקח, אותו נטל אחד הילדים ושפך את תוכנו על בול עץ בוער; האש שהתפשטה אחזה בתובע, שניצב בסמוך. התובע הובהל לבית החולים הדסה עין כרם ואושפז שם למשך חודשיים, שבמסגרתם עבר ניתוחים להשתלת עור וטיפולים שונים. לאחר מכן אושפז באשפוז יום למשך שנה במחלקה לשיקום בבית החולים הדסה הר הצופים.

2.         במהלך הדיון בשאלת הנזק הגיעו הצדדים למספר הסכמות. ראשון הסכימו, כי נכותו הרפואית של התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית (בגין הצלקות) היא 20%, ובתחום האורטופדי - 10%, כך שהנכות הרפואית המשוקללת בתחומים אלה היא 28% (הודעתם מיום 4.5.04). הצדדים הסכימו על מינויו של ד"ר אהרונסון כמומחה רפואי בלעדי בתחום הפסיכיאטריה (להלן - ד"ר אהרונסון או המומחה). בחוות דעתו קבע המומחה כי לתובע נכות פסיכיאטרית בשיעור 30%, והמליץ  כי יקבל טיפול נפשי במשך כשנתיים לפחות, שלאחריהן תוערך מחדש נכותו הפסיכיאטרית (ראו חוות דעתו מיום 3.5.04). עוד הסכימו הצדדים בהמשך, כי הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות וכושר ההשתכרות בעתיד יחושב על בסיס גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 50%, ועל בסיס השכר הממוצע במשק, וכך עד הגיע התובע לגיל 67 (הודעתם מיום 1.6.04). בהודעתו מיום 1.8.06 הסכים התובע להודעת הנתבעים מיום 26.7.06, לפיה יש לנכות את מלוא קיצבאות ילד נכה ששילם לו המוסש לביטוח לאומי (להן - המל"ל), וכן - מחצית מתגמולי המל"ל ששולמו לו בגין נכות כללית, והכל בצירוף ריבית והצמדה. 

ומכאן לדיון והכרעה.

  הפסד השתכרות לעבר ולעתיד

3.         לאור ההסכמה שבין הצדדים, שיעור אובדן כושר ההשתכרות יהיה 50%, והחישוב ייעשה מגיל 20 ועד לגיל 67. התובע טוען כי הוסכם שהיה זכאי גם לריבית בגין מחצית התקופה מאז הגיעו לגיל 20 (יוני 2004) ועד למועד מתן פסק הדין. הנתבעים, שלא הכחישו זאת, אינם מתייחסים לכך בחישוביהם. לפיכך, אני פוסק לתובע ריבית כאמור.

4.         מסיכומי הצדדים עולה מחלוקת בשאלה מהו השכר הממוצע שעל בסיסו יערך החישוב: על פי התובע, השכר הממוצע הוא זה שננקב בתחשיב הנזק שהגישו הנתבעים באפריל 2004 - 7,471 ש"ח. הנתבעים טוענים, לעומתו כי נקבו בסכום זה בתחשיב הנזק שהגישו, בהיותו נכון ליום הגשת התחשיב, אך לא היתה בכך הסכמה לאי עדכונו על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (עדכון המתבצע באיחור). כן טוענים הם, כי הבסיס לחישוב צריך שיהיה השכר הממוצע למשרת שכיר, הכוללת גם את שכרם של עובדים מיהודה שומרון ועזה ועובדים מחו"ל, ולא השכר הממוצע למשרת שכיר ישראלי בלבד. כלומר, לשיטתם, יש לעשות את החישוב לפי 6859 ש"ח.

5.         על פי הפסיקה, השכר הממוצע במשק שלפיו יחושב הפסד ההשתכרות, הוא השכר הממוצע כפי שהיה ידוע, על-פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביום מתן פסק הדין (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח' בפיסקה13). השכר הממוצע אמור לשקף את מציאות השכר הממוצעת של הניזוק. הנתבעים לא נימקו טענתם לפיה השכר הממוצע צריך שיכלול גם את שכרם של מי שאינם עובדים ישראלים. לאור כל אלה אני קובע כי השכר הממוצע לפיו יערך החישוב, הוא השכר הממוצע לשכיר ישראלי, כפי שהוא ידוע במועד מתן פסק דין זה.

לאור האמור, הנתבעים ישלמו לתובע בגין הפסד השתכרות בעבר פיצוי בסך 3,827.5 ש"ח לחודש, החל מיום 1.6.04 ועד ליום 31.12.06 בצירוף ריבית כחוק מאמצע התקופה.

בנוסף, ישלמו לתובע בגין הפסד השתכרות בעתיד פיצוי בסך 3,827.5 ש"ח מוכפל במקדם ההיוון המתאים ל-44.5 שנים מהיום.

כאב וסבל

6.         בפתח הדיון בפיצוי עבור כאב וסבל, עלי להקדים ולהידרש למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעניין נכותו הפסיכיאטרית של התובע.

התובע טוען כי הצדדים הסכימו שנכותו הפסיכיאטרית היא 30% לצמיתות, כפי שקבע ד"ר אהרונסון בחוות דעתו. הנתבעים טוענים לעומתו, כי לא הושגה הסכמה בעניין נכותו הפסיכיאטרית, ובוודאי שלא הסכימו שתהיה בשיעור של 30%. בהסתמכם על דברי ד"ר אהרונסון, שהמליץ כי התובע יעבור טיפול במשך כשנתיים לפחות ולאחריו תוערך מחדש נכותו הפסיכיאטרית, טוענים הנתבעים, כי הנכות שנקבעה היא זמנית,  וכי "ד"ר אהרונסון קבע כי ניתן לטפל במצבו של התובע ולהקטין את נזקו ונכותו על ידי קבלת טיפולים" (סע' 21 לסיכומיהם). לטענתם, משהתובע איננו מעוניין להפחית נכותו זו, בסרבו באופן בלתי סביר לעבור טיפול נפשי, הרי שהוא איננו עומד בחובתו להקטין את הנזק, ולכן, יש לקבוע כי נכותו הנפשית היא בשיעור 15% בלבד.

7.         על הטוען לאי הקטנת הנזק, במקרה שבו הניזוק מסרב לקבל טיפול רפואי או נמנע מלקבלו, להוכיח קיומם של מספר יסודות: כי קיים טיפול רפואי אשר היה עשוי להיטיב את מצבו של הניזוק; שהניזוק נמנע מקבלת הטיפול; שהניזוק התנהג באופן בלתי סביר כשנמנע מקבלת הטיפול; וכי קיים קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הניזוק לבין נזקו המוגדל (ע"א 120/00  משה יעל נ' משה בצלאל ואח', בפיסקה 5).

בענייננו, התובע נימק את סירובו לקבל טיפול פסיכיאטרי בשניים: בסטיגמה הכרוכה, לשיטתו, בטיפול כזה, ובחוסר האפקטיביות שלו במקרה זה; ובלשונו: "אני לא רוצה שיהיה כתם לחיי שהייתי בטיפול פסיכיאטרי לא מספיק שאני לא בצבא, לא מקצוע, לא כלום. לא תהיה השפעה לאחר כל כך הרבה זמן" (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 5.5.04).

גם אם הנימוקים האלה אינם מספיקים כדי לקבוע כי הסירוב לקבל טיפול פסיכיאטרי במקרה זה סביר, עדיין לא ניתן לבטלם לחלוטין. בנוסף, ד"ר אהרונסון אמר בחוות דעתו, כי למרות הזמן הרב שחלף מאז הפגיעה ובהתחשב בגילו הצעיר של התובע, מבקש הוא להמליץ על טיפול נפשי "במטרה למזער את סבלו ולעזור לו לפתח דרכי התמודדות טובות יותר לחייו" (עמ' 5 לחוות דעתו). טיפול כזה, קבע המומחה, צריך שיהיה לפחות אחת לשבוע למשך כשנתיים, שבסיומן יש להעריך מחדש את נכותו הפסיכיאטרית. כלומר, שלא כטענת התובעים, ד"ר אהרונסון לא קבע כי הטיפול יקטין את נזקו ונכותו. הנתבעים לא הציגו כל ראיה נוספת להוכחת טענתם בדבר קיומו של קשר סיבתי במקרה דנן בין ההימנעות מקבלת טיפול נפשי לבין מצבו של הנפשי של התובע. עם זאת, לאור המלצתו של ד"א אהרונסון על טיפול והימנעותו של התובע מלקבלו, ראיתי להוריד מהנכות הנפשית שקבע המומחה ולהעמידה על 25% לצמיתות. נכותו הרפואית המשוקללת תהיה לפיכך 45.5%.

8.         התובע, הגורס כי נכותו הרפואית המשוקללת עומדת על 54.51%, מבקש לפסוק לו בראש נזק זה פיצוי של 1,000,000 ש"ח,  וזאת בהתחשב בחוויות הקשות שעבר, בפגיעותיו בתאונה, בניתוחים הרבים שעבר, בנכות שנותרה לו ובחיי הסבל הצפויים לו עד לתום תוחלת חייו.

הנתבעים מציעים לפצות את התובע בסכום של 200,000 ש"ח (כולל ריבית מיום התאונה). זאת, לאחר שציינו כי  על פי הכללים שנקבעו לגבי נפגעי תאונת דרכים -  38.8% נכות משוקללת, 73 ימי אשפוז, ובתוספת ריבית מיום התאונה, היה הסכום כ- 111,000 ש"ח.  ואולם, בשים לב לכך שמדובר בתביעה על פי פקודת הנזיקין, מציעים הם כמעט כפל הסכום הזה.

9.         פסיקת בית המשפט העליון שללה את אופן קביעת הפיצויים, כפי שהוצע על ידי הנתבעים. הפסיקה קבעה, כי סכומי הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינם רלוונטיים לעניין שיעורו של פיצוי זה בתביעות בשל נזקי גוף שנגרמו עקב רשלנותו של המזיק. באלה האחרונות ייקבע שיעור הנזק הלא ממוני על פי נסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. בית המשפט אף מזהיר מפני שימוש בפרקטיקה זו שבה נקבע שיעור הפיצוי עבור הנזק הלא ממוני בתביעות לפי פקודת הנזיקין בהשפעת הסכום הנפסק בתביעות לפי חוק הפיצויים וכמכפלה שלו (ראו בע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין, פ"ד נה(1), 765, בפיסקה 3, מפי כבוד השופט אור).

10.       בעת שנפגע היה התובע כבן 11 שנים. התובע נכווה ב- 40% משטח גופו - בחזה, בבטן, בגב, בידיים ובירכיים. הכוויות היו מדרגות 1, 2 ו-3. התמונות מן הזמן הסמוך לאירוע, קשות. בעקבות הפגיעות אושפז התובע תחילה בטיפול נמרץ בבית החולים הדסה עין כרם, ולאחר מכן אושפז למשך חודשיים במחלקה לפלסטיקה של בית החולים. במסגרת אשפוזו עבר התובע טיפולי הטריות, ניתוחים לכריתות גלדי הכוויה והשתלות עור. לאחר שחרורו מהמחלקה אושפז התובע אשפוז יום במחלקה לשיקום של בית החולים הדסה הר הצופים, וקיבל טיפולים במטרה לשפר את טווחי התנועה בכתף שמאל ובמרפק, וכדי למנוע קונטרקטורות חדשות. לשם כך, הותאמו לו חליפות לחץ וסדים. בהמשך נזקק לניתוח נוסף לשחרור קונטרקטורה במרפק שמאל. התובע שוחרר מהשיקום בצירוף המלצה לשימוש בבגד לחץ ומעקב אחר הצלקות במסגרת אמבולטורית של ריפוי בעיסוק.